לקח לי כמה ימים וייקח לי עוד המון זמן לא הצלחתי להבין מה אני מרגיש בדיוק כשהרעש פסק כמעט ברגע אחד מודה, גם עכשיו לא ברורה לי התחושה התחושה הרגשית לא מובנת כמו מטוטלת התחושה השכלית מאוד מובנת מבחינתי אני מרגיש מרומה ועם זה אני נאלץ להסתובב רוב הזמן בשנתיים האחרונות, עם ממשלות מפוררות, עם תחושת נצח מטורפת של מגיפה, עם אקורד שחוזר על עצמו של מלחמה אני מרגיש מרומה ממשבר הקורונה אני מרגיש מרומה מהעובדה שעוד כמה ימים הקורונה פשוט יורדת מסדר היום באופן אבסולוטי יחד עם המסכה אני מרגי

הלוואי והדור הבא, והדורות הבאים, והבאים שיבואו יכתבו שהם עצובים שלא נשאר אייפון חדש במלאי או שמישהו תפס את החנייה או על חתול עם קולר שאיבד את הבית או סרטון על חוף ים ושיר חיפוש עבודה לחפש מקום לאכול או איך מכינים פיתה על האש ועוד תמונה ועוד אחת ועוד ועוד ומלא מלא ועוד ועוד מן פוסטים כאלה ושלא יכירו מקרוב את שדה הקרב ולא הלם ולא לשאת משקלים כבדים מהנפש ושיהיו חננות על מחשבים וטלפונים ושיטיילו מלא ושיהיו גם בבית וגם בחוץ אבל לא עם מדים של הגנה או התקפה או שמירה על מולדת הלוואי

Do we really trust? לומר שאנחנו זורמים עם החיים לעומת לזרום עם החיים זה עניין של אמונה מוחלטת אמונה בדרך אמונה בתהליך אמונה בהתהוות הבנה פנימית שנקודת התחלה היא רק נקודה וכל נקודה בזמן שלאחר מכן נתונה למציאות אומרים תכניות בצד, מציאות בצד.... אז אומרים אבל כמה מאיתנו מסוגלים באמת לחיות בשלווה סביב האמירה הזו? לצד הרים של חששות, חרדות וחוסר בטחון, יכולה לחיות די בשקט, האמונה אפשר להיות בתוך עשייה עם פנטזיות לא ממוספרות וממוסגרת ולתת לדברים פשוט להיות שברקע....הכוונה והשאיפה לט