זכר = נקבה = זכר = נקבה כי לך תכתוב דו מינית

מגיל 16 עד גיל 32 בערך, הייתי נושר לימודים מקצועי, הייתי טבח, אחר כך ברמן, מלצר במלון, מנהל מכירות, והמשכתי לטייל במגוון רחב של תפקידים ומרחבי אחריות שטפחו והתעצמו לאורך השנים ובתהליך התבגרות טבעי מתמשך ומורכב

ובמשך כל אותם השנים הייתי חלק מתוך מערכות ששייכות ל״מגשימי חלומות״ שהם לא אני....ובשלב מסוים, נסחפתי בכל הכח להיות ״מגשים חלומות״

וזה חלק ממה שהצלחתי להסיק, עכשיו ממרומי תחילת שנת 37:

״מגשים החלומות״

אבל לפני כן: הצלחה כישלון ומי שביניהם

יצרנו סקאלה

יפה מכוער רע טוב גבוה נמוך קטן גדול הצלחה כישלון

ובתוך הסקאלה הזו, שאנחנו המצאנו....אנחנו נעים, בכאילו כמובן

כי אין באמת סקאלה כזו

כשנולדנו, ממש ממש בראשוניות שלנו לא הייתה לנו סקאלה כזו

ולכן היינו שלווים יותר, כי לא היה לנו מדד חיצוני בשביל לשפוט את המדד הפנימי

ומאז היסטוריה....הצלחה, כישלון, טוב, רע, יפה, מכוער.....וכולם הפכו להיות גיבורי הסקאלה

משחקים עם הסקאלה כאילו אנחנו אלוהים

שופטים פנימה, שופטים החוצה

למה מי אנחנו?

חוזר ל״מגשים החלומות״

בן אדם קם בבוקר ואומר לעצמו:

אני הולך להגשים חלום, בראבי ראבק אני הולך להגשים אותו.....כי מה הם החיים אם לא בשביל חלומות?

ואז נכנסים אול אין בחלום, כמו בפוקר, בראבי ראבק

אוספים את הטקילין, מחברים לזה את החלום, שואבים מעצמנו את זכות הבחירה והולכים עם הראש בקיר אל עבר החלום

והרי מתפתחת לה מערכת יחסים חדשה וקשה עם:

פאניקה, מצוקה, קושי, לחץ על גבול ההיסטריה, התקפי חרדה ועוד מרחב גדול של תחושות ״סוף״ ואבדון

לצד כל זה נשאלת שאלה אחת בלופ תמידי:

״למה לעזאזל אני צריך את זה?״

והכל בשם החלום

ובתוך כל אלה?

צריך לייצר מערכת יחסים מתמשכת עם:

יצירתיות, יחסי אנוש, הכלה, אהבה, שמירה על ה״אני״, אחריות, דוגמא אישית, יכולת הובלה, כוחות בלתי נגמרים ועוד שלל תכונות חיוביות שקשה להביא אותם לידי ביטוי אפילו בתקופות רכות יותר